שקטטטט…..

מילה כל כך נצרכת ולפעמים כל כך לא ברורה מאליה, שאדם צריך להרגיע את רחשי ליבו הגואים ואת סערת נפשו שהומה בקרבו…

אנשים משלמים על זה לפעמים גם כסף בשביל לנפוש באיזה שהוא מקום, לנתק את הטלפון (חובה, כי אחרת מה הרווחת) ולהתחבר קצת לעצמם..

אחרי שהם משיגים אולי, את השקט הרגעי הזה, מצבורי בתי הנפש שבים לפעול ביתר שאת וביתר עוז.

מעין אוכל לנשמה לפעמים במקומות שזה נצרך להם..

איפה אנחנו פוגשים את השקט הזה בפרשת השבוע?

הבה ונראה:

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (לז,א)

כולנו מכירים את דברי רש"י המפורסמים: "ביקש יעקב לשבת בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף".

והבה נשאל שאלה פרקטית – לכאורה לא מגיע ליעקב אבינו לשבת בשלווה? אחרי שאמא שלו אמרה לו, "עלי קללתך בני", עשו, לבן, יוסף, ר"ת עלי, יהיו לך צרות בחיים אבל אני יעזור לך בהם, פה הוא מבקש קצת לנשום אויר, מדוע לכאורה הקב"ה לא נותן לו את זה? מה הגדלות שהייתה ליעקב אבינו?

אלא מתרץ הגאון ראב"ד מרוקו ר' יאשיהו יוסף פינטו שליט"א בספרו "תורת הרי"ף" (כאן בפרשה) וזה לשונו:

"אוזלא אפשר לבאר ולומר, מתי שיש לאדם לחץ בעיות וצרות, אין לאדם שלוהה ויישב הדעת, יעקב אבינו ביקש מהקב"ה שיתן לו שגם בזמן של צער ובעיות, יהיה בשלווה ויישוב הדעת, וזה אחד הדברים הגדולים שהאדם קר רוח ויודע לעמוד במצבים הקשים ביותר ביישוב הדעת, מתי שטוב לאדם והכל נוח, אז זו לא גדולה להיות ביישוב הדעת וברגיעה, הגדולה של האדם שיש לו התמודדויות ומצבים קשים קשים ועם הכל הוא ביישוב הדעת, ועל זה ביקש יעקב לשבת בשלווה.

וממשיך הרב: "וזו המעלה הגדולה של הצדיקים, אברהם אבינו לקח את יצחק לעקוד אותו בקור רוח ובשלווה, הוא לא הראה אף לחץ להיפך הוא שמח ובבטחון גדול בהקב"ה הלך לעקוד את יצחק, כך כל הצדיקים והקדושים, ברגעים הקשים ביותר היו בשלווה וביישוב בדעת וזו המעלה הגדולה שיעקב אבינו ביקש עם כל הבעיות לשבת בשלווה".

ומה המסר אלינו?

אין משהו גדול ביותר לאדם כמו יישוב הדעת, אדם מחפש את זה תמיד בכל הזדמנות, אבל, החכמה הגדולה זה לא לקרוא לזה "יישוב הדעת" ברגע שאתה קנית דירה, או בדיוק חיתנת את הבת האחרונה אצלך בבית, אלא ברגע שאתה מתמודד ויש לך יישוב הדעת, אתה "נתפס" לשלווה מעין השלווה שחיפש אותה יעקב אבינו, ומי לא רוצה להידמות לאבות הקדושים?

נכון, זה לא קל, במיוחד בתקופה הזו, אך שאתה מרגיש את זה, זה כמו המשל של הגולם שיוצא מהפרפר שעד שהוא לא יוצא מהגולם אסור לעזור לו, ככה זה אנחנו.

וזו העבודה שלנו וזה התפקיד שלנו כאן בעולם הזה..

בל נשכח את זה.

בואו תשמעו סיפור (להאמין בילדינו, לר' מרדכי אנגלמן שליט"א, עמוד 109)

"מעשה בצדיק אחד שפנה לאחד מתלמידיו וביקש ממנו: "אמור לי, בבקשה, מיהו לדעתך האדם החשוב ביותר בעולם?"

התלמיד הציע מספר שמות: "אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבינו, רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי"…

אולם הצדיק חלק על דבריו מכל וכל וכל ואמר: "האדם החשוב ביותר עבורך הוא אתה עצמך, הקב"ה ברא את העולם עם תכלית העתידה להיווצר כשכל אחד מהנבראים ימלא בשלימות את חלקו בבריאה, הקב"ה הוריד את נשמתך לעולם לצורך השליחות המיוחדת עבורך. לך יש חלק במשימה, ואף אחד לא יוכל להחליפך ולמלא את תפקידך. העולם זקוק דווקא לתפילה שלך, דווקא ללימוד שלך ודווקא למצוות שלך ובלעדיך לא תגיע הבריאה לתכליתה, והעולם לא יגיע לתיקונו. לכן עליך להחשיב יותר מכל את עצמך, כדי שתוכל להתמקד בשליחות המיוחדת שלך".

לאחר מכן המשיך הצדיק ושאל: "מהו המקום הקדוש ביותר בעולם?"

"מה השאלה?" התפלא התלמיד, המקום הקדוש ביותר הוא קודש הקודשים".

אולם גם הפעם חלק הצדיק על תשובת התלמיד והשיב במקומו: "המקום הקדוש ביותר בשבילך ברגע זה, הוא המקום שאתה דורך עליו כעת. המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. זאת משום שבמקום הזה עליך למלא את תפקיד שהוטל עליך משמים לשעה זו".

לאחר מכן הוסיף הצדיק ושאל: "מהו הזמן החשוב ביותר בשנה"?

התלמיד החל לענות כי הזמן החשוב ביותר בשנה הוא יום כיפור, ואולי בעצם שמחת תורה. אך הצדיק חלק על דבריו ואמר: "האמת היא שהזמן היקר ביותר בשנה הוא הרגע הזה. כל רגע מהחיים שלא נוצל כראוי, הוא רגע מוחמץ שלא שימש לתכליתו האמיתית. לכן עלינו להתמקד תמיד בהווה ולראות ברגע הנוכחי את הזמן החשוב בחיינו".

וזה כל כך נפלא לחשוב על זה, שגם אם לפעמים יש קושי בהתמודדות של שלווה ויישוב הדעת, אבל יש לך תפקיד שהועיד לך ריבונו של עולם מאריה דכוליה עלמא.

תזכור את זה תמיד!

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!

המאמר נכתב לרפואת והצלחת

בני יקירי

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו

בתושח"י.